Ready, Set; Isabel Marant

באיחור אופנתי אני כותבת על החוויה שלי בתור לקולקצית הקפסולה (קולקציה קטנה) של איזבל מרנט לH&M.

יום חמישי. קניון עזריאלי. 06:45 בבוקר.

אני משוגעת . פשוט משוגעת. למה באתי לכאן כל כך מוקדם? ועוד חולה.

בטח אני הראשונה אני חושבת לעצמי בעודי קולטת שיש כבר 30 אנשים לפני בתור. החנות נפתחת רק ב-09:30.

ב"חדר משלך" של וירג'יניה וולף היא מתייחסת ל"פולחן האופנה", ואכן יש מימד פולחני בתור של שלוש שעת ויותר המאפשר לך לרכוש בגדים. הכל מאוד מאורגן. קבוצות של 20 אנשים מורשים להיכנס לחנות בזמן נתון. כל קבוצה מקבלת צמיד בצבע שונה לזיהוי. רבע שעה זה הזמן שמוקצב להסתובב במתחם המגודר שמכיל את פריטי קולקציית הקפסולה של איזבל מרנט. עשר דקות הפסקה לארגן מחדש את הפריטים ולחדש את הסחורה אם יש במלאי ואז נכנסת עוד קבוצה.

היה נחמד: באתי לבד ופגשתי כמה בנות ובחור חמודים  ובילינו ביחד את הזמן. H&M חילקו קפה מקפה הילל בתור.

היה פחות נחמד: בתור בלוגרית  המתעניינת באופנה ובהשפעה ובכוח המשיכה שלה על אנשים שאלתי בחורה שעמדה לידי מה היא באה לקנות היום, מה משך אותה לכאן. היא נעצה בי מבט רצח ואמרה שהיא לא מגלה. פחדה שאגנוב לה את הפריטים המיוחלים. אולי היה צריך למהול את הקפה שחילקו לנו בואליום. כיף פלוס לרכוש פריט מעוצב בהנחה בזכות שיתוף הפעולה בין H&M לגב' מרנט. אבל אפשר לחיות בלי.

מהרגעים הנדירים שאת קולטת איך שיווק עובד עליך- פעם ראשונה שראיתי את הקולקציה של איזבל מרנט לא התלהבתי ולא חשבתי שאלך השנה לעלייה לרגל. לקראת היציאה של הקולקציה התקיימה מסיבת השקה מתועדת היטב וכשראיתי איך הבגדים מונחים על הגוף- זה מה שעשה לי את זה.

רכישות:

ז'קט שחור קלאסי עם דש משי שחור שמשחק על אסתטיקה גברית/נשית- בהמלצת שלי גרוס, המלבישה, כאן

שמלה מוזהבת

גופיה לבנה

שרשרת כסופה עם פרנזים

מצגת זאת דורשת JavaScript.

עוד כמה דקות שם- I'm late

watches

Self perception is always tricky. I may think I'm punctual but at some hidden corner of my mind I have to accept that I'm constantly, even chronically tardy (side note to my family, most of which are lawyers- this post does not constitute as testimony nor will it hold in court). The worst thing is that excuses for tardiness always make sense for me. Be it that that bus was late, I couldn't get a taxi, or that the app that was supposed to predict when the bus would arrive was faulty. Though I do sometimes, simply try to do too many things in ten minutes.

Maybe that's the reason I'm drawn to Christian Marclay's "The Clock", exhibited until October 17th in The Israel museum, Jerusalem.   Curated by Talia Amar, the work pieces together video clips which are edited into a 24 hour video. Each video contains a reference to the local time where the piece is screened- whether by zooming in on a watch or clock featured in a scene or in the dialogue itself. This creates an imaginary space which the audience shares with the on screen actors. The narrative is composed from short sequences taken from feature movies- Hollywood and ones less recognizable. It is fragmented, thus allowing the viewer o insert his/ her own interpretation into the gaps, making sense out of a jumble of images. The music that the artist superimposes over the footage is the unifying element of the work which contains clips from different genres and periods. Ultimately, the work makes time itself concrete, a force you cannot ignore while you choose to sit in that darkened room, in addition to raising questions about time, its meaning and its transience.

If you're in the Jerusalem area tonight you're in for a treat- the museum will be open for 24 hours for a special screening of "The Clock" starting 17:00 today (Wed 28th) and ending on Thursday the 29th at 17:00. Highly recommended. Another special screening will be held on September 24th to 25th at 14:00.


למרות שאני תופסת את עצמי כיקית המקפידה על זמנים אני למעשה מאחרת כרונית. (הערה לבני משפחתי המשפטנים- פוסט זה אינו משמש כעדות ולא יחזיק בבית משפט) והכי גרוע זה שאני מאמינה לעצמי לגבי כל תירוץ שגורם לי לאחר. בין אם זה האוטובוס, העובדה שלא הצלחתי למצוא מונית, הנחיות מוטעות של האפליקציה שאומרת מתי האוטובוס להגיע ולפעמים מזייפת או פשוט שניסיתי לדחוס יותר מדי דברים לזמן קצר.

אולי בגלל זה אני כל כך נמשכת לעבודה "השעון" המוצגת בימים אלה (ועד ה-17 באוקטובר) במוזיאון ישראל בירושלים. מדובר בקטעי וידאו שערוכים לכדי יצירה בת 24 שעות של האמן כריסטיאן מרקליי שאצרה במוזיאון טליה עמאר. כל קטע וידאו מכיל התייחסות לזמן המקומי בו העבודה מוצגת, בין אם על ידי קלוז-אפ לשעון שמופיע בסצנה או התייחסות לזמן בדיאלוג כך שנוצר חלל מדומיין שהדמויות על המסך והאנשים הצופים בו חולקים. הנרטיב המורכב כאמור מקליפים קצרים יותר ופחות מסרטים,  חלקם הוליוודיים וחלקם לא מוכרים, הוא מקוטע ונותן הרבה מקום לצופה שמנסה לפענח מה קורה מולו ולתת משמעות לסיפור המקוטע. את הקטעים מלווה מוזיקה שהאמן הוסיף והיא האלמנט שמאחד את הקטעים שהנבדלים אחד מהשני בז'אנרים ותקופות. יותר מכל המיצב הופך את הזמן לקונקרטי, עובדה פיזית שנמצאת מולך כל עוד אתה בוחר לשבת בחדר המוחשך בו הוא מוצג המעוררת גם שאלות יותר עמוקות בנוגע למשמעות של זמן וארעיותו.

היום, רביעי ה-28.8.13 ,תוצג העבודה החל מ-17:00 עד ל-17:00 ביום חמישי במשך 24 שעות כדי לאפשר למבקרים לראות חלקים של היצירה שבדרך כלל לא היו יכולים לראות עקב שעות הפתיחה של המוזיאון. מומלץ מאוד.  הקרנה מלאה נוספת תתקיים בין התאריכים 24-25 בספטמבר בשעה 14:00.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

נקודת מפגש- צילום אנשים לבלוג Taking Pictures of Strangers

There's a fine line between showing curiosity to those around you and simply staring at
people. I sometimes feel like I'm only doing so so in not crossing that line. If I ever witness a burglary I probably couldn't tell you how tall was the burglar or what kind of car they drove. I always notice the clothes though. Be it new or old, brand name or plain, how it was cut and stitched. Roaming the world I see earrings and scarves, stripes and prints.

It's like flirting. First you casually look over. Then again. Then again. Each undiscerned look reveals some detail that I love- a colorful print on a sock, unique shoes (I'm really into espadrilles and moccasins these days) an interesting silhouette.

I used to be very shy. Friends who didn't know me back then refuse to accept his fact but there you go. Certain situations trigger a relapse so sometimes walking over to a stranger and asking them to take their picture can be hard. The Israeli author David Grossman calls this phenomenon "a shy person's show off" in his book Someone To Run With. When you act out as if something you're struggling with is trivial. At any rate, I've gotten to meet some very interesting and talented people this way. You can tell when someone loves to dress up if you look closely at their clothes, but I take a minute to consider if they seem open minded. Nice. Some people enjoy sharing the stories of their garments and where they got them. Others, a bit embarrassed in the lime light want it to be over.

The slide show exhibits some old photos I didn't share before, and some photos from the opening of Bezalel Academy of Arts' graduates' exhibition. I felt privileged to chat with some fresh graduates and take their picture next to their work. I've seen so much talent. Hope they all find their artistic way in the commercial world as well.

יש גבול דק בין סקרנות לעולם שמסביבך ובין בהייה באנשים. לפעמים אני תוהה עד כמה אני מצליחה לעמוד בו. סביר להניח שאם אחזה בשוד בנק לא יהיה לי מושג כמה גבוה היה השודד או באיזו מכונית הוא נסע, אבל אני תמיד שמה לב לבגדים. חדש ישן, מותג או לא, תיפור וגיזרה. הולכת בעולם ורואה עגילים וצעיפים, חולצות פסים והדפסים.

כמו פלרטוט. זה מתחיל במבט. ואז עוד עשרה. אבל קטנים ולא מובחנים. כל מבט מגלה פרט אחר שמלהיב אותי- הדפס על גרב, נעליים מיוחדות (בימים אלה אני בעיקר אוהבת אספדרילים/ מוקסינים) גזרה מעניינת.

פעם הייתי ביישנית, עובדה שלרוב אנשים שמכירים אותי כיום מסרבים להאמין לה, אבל היא עדיין נכונה. בכל מקרה בסיטואציות מסוימות זה חוזר כך שללכת ולבקש מאדם זר להצטלם עבור הבלוג יכול להיות קצת קשה לפעמים. דוד גרוסמן מכנה את התופעה בספרו "מישהו לרוץ איתו", "שוויץ של ביישנים". לעשות משהו שקשה לך אבל לא להקרין את זה אלא להיפך, לבוא עם ביטחון ותעוזה.

בכל מקרה יצא לי לפגוש בדרך הזאת הרבה אנשים מעניינים ומוכשרים. אפשר לדעת מתי מישהו אוהב להתלבש לפי הבגדים שלו, אבל אני מקדישה עוד כמה רגעים לשקול אם הוא נראה פתוח, או נחמד. יש אנשים שאוהבים לספר קצת על מאיפה קנו או סיפורים מאחורי. יש כאלה שהמעמד מביך אותם והם רוצים שזה יגמר כבר.

במצגת יש כמה תמונות ישנות שלא יצא לי לפרסם אף פעם, וכמה מפתיחת התערוכה של בוגרי בצלאל לפני מספר שבועות. בתערוכה היה לי הכבוד לפגוש מספר מבוגרי האקדמיה ולצלם אותם ליד התערוכה שלהם. הייתי עדה להמון כישרון. מקווה שימצאו את דרכם האמנותית גם בעולם המסחרי.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

רוצה פרחים- Just Give Me Flowers

אמנית מדהימה בשם קוקו ריין. הנה קישור לטמבלר שלה: http://korinabisdris.tumblr.com/

אמנית מדהימה בשם קוקו ריין. לחצו על התמונה כדי להגיע לטמבלר שלה!
This picture is by an amazing artist named Koko Rain
click on it to view her tumblr

 

I'm very grown up in some aspects of my life, but in others not as much.

Among the latter I list my love for sparkles, tulle skirts and flowery headbands- real or artificial. Maybe that's why I like Halloween so much? The liberty of wearing whatever I choose to may be too costly in my everyday life, in the office or fashion conservative Jerusalem. Garlands evoke childhood, fairies, eternal Lolitas…but they evoke Hamlet's Ophelia as well, who, painted by Millais is covered by flowers, floating in the river.
Popping out everywhere via social media are flowery artificial headbands, appearing in almost every pic taken at music festivals across Europe and the States. Although I really feel like getting one from Asos I know I'll only where is once' for a photo for the blog and when that's done it will decorate my apartment. So yeah that actually sounds like a good plan…
Here's a couple of photos that illustrate my point. A sight for sore eyes. You can also embrace the trend on a minor note, putting on some flower barrettes which are more apropos for everyday use and can still brighten up your day.

יש הרבה דברים שאני מאוד בוגרת בהם. ומספר דברים שבהם פחות. בין הפחות נמנית האהבה שלי לנצנצים, חצאיות טול וזרים של פרחים- אמיתיים או לא. אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת את פורים? יש בגדים שהמחיר של החופש ללבוש אותם –בחיי היום-יום שלי בירושלים- הוא יקר מדי עבורי. זרי פרחים מתקשרים עבורי לילדות, לפיות, ללוליטות נצחיות… אבל גם לאופליה כפי שמצייר אותה מילה, מכוסה בפרחים בתוך הנהר.

מה שמשתלט עכשיו על כל המדיה החברתית זה דווקא זרי פרחים מפלסטיק  שנמצאים בכמעט כל תמונה בפינטרסט ולוקבוק בהשפעת פסטיבלים למוזיקה ברחבי אירופה וארה"ב. למרות שמאוד בא לי להזמין איזה כתר פרחים מאסוס אני יודעת שאני אשים אותו רק פעם אחת, לתמונה לבלוג ואחרי זה הוא יקשט לי את הדירה. הממ דווקא נשמע טוב, לא?

הנה תמונות כדי שיהיה גם לכם נעים בעיניים. אפשר לאמץ את הלוק גם בצורה יותר מינורית על ידי סיכה פרחונית אחת או שתיים. מתאים יותר ליום יום ועדיין משמח מאוד.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

Hey girl- start a revolution, stop hating your body

topshop dress

help i'm trapped within narrow social conventions

Sheldon: This car weighs, let's say, 4,000 pounds. Now add 140 for me, 120 for you…
Penny: 120?!
Sheldon: Oh, I'm sorry. Did I insult you? Is your body mass somehow tied into your self-worth?

הציטוט, הלקוח מהסדרה תיאורית המפץ הגדול עולה על נקודה כאובה בדרכו המשעשעת. אנו חיים כיום בעולם בו המאסה של הגוף אכן קשורה לערך העצמי שלנו.

הייתי ילדה שמנה. אני סוחבת איתי מטענים בהקשר הזה, כל מיני עינויים קטנים וגדולים שהעבירו אותי נשמות טובות לאורך הדרך. לדוגמא מוכרת שאמרה לי שלמרות שאני שמנה לפחות הצורה של הגוף שלי רגילה. אחרי הצבא התחלתי לעשות ספורט וירדתי במשקל. כיום אני במידה 40. ועדיין, לפני כמה שבועות בשוק בתל אביב אחד המוכרים צעק לעברי, שכל השוק ישמע "גם לשמנות יש מה להראות". לבשתי שמלה לבנה עם כתף אחת (בתמונה) ובאותו יום, לשם שינוי הרגשתי מאוד בטוחה בעצמי. אז החוורתי ועשיתי כלפיו תנועה מגונה, אבל כשבחור שהלך לפני עם חברה שלו הלך וצחק נשברתי והתחלתי לבכות.

לפעמים נדמה לאנשים שאופנה היא הזמנה לפתוח דו-שיח על הגוף של הלובש, כאילו מה שחושפים ומה שלא מבלבל אותם והם חייבים להודיע ללובש מה דינו בבית המשפט הפרטי שלהם. הבעיה היא שאנחנו מאמצים את הקולות השיפוטיים האלה עד שהם הופכים לקול פנימי שמלווה אותנו- הפרסומת המצוינת של דאב מראה עד כמה אנחנו שיפוטיים כלפי עצמנו ו(לרוב) סלחניים כלפי אחרים.

http://www.youtube.com/watch?v=VhPeA5LaEiI

לפני כמה שבועות קראתי ראיון מקסים ב-The Marker עם ריי שגב היפיפייה-בלוגרית, דוגמנית, ובעיקר power house של אדם אחד. בבלוג שלה, Ray Plus, היא כותבת בהומור, פתיחות והמון ידע על תעשיית האופנה, על להיות דוגמנית למידות "גדולות", ועל קבלה עצמית. בעיקר אני מרגישה יפה ושלווה אחרי שאני קוראת מה יש לה להגיד.

לרגל הפוסט גם כתבתי לה והיא ענתה לי על מספר שאלות:

האם תמיד היה לך נוח עם הגוף שלך והמידה? 

 *בוודאי שלא, בכל הרצאה או ראיון אני מדברת על זה שהגעתי ממקום של שנאה עצמית והפרעות אכילה, אם אני הצלחתי לצאת מזה כל אחת יכולה.

איך את מתמודדת עם הערות שליליות בבלוג ובכלל בחיים? האם זה משהו שאת נתקלת בו?

 *מפתחים עור עבה ובמקביל עובדים על השלמה עצמית, העבודה היא יומיומית ואינה נגמרת אף פעם, תמיד יהיה עוד מישהו שיגיד משהו פוגע ויצליח לערער אבל עם הזמן לומדים להתחסן. בהפקות האופנה הראשונות שלי קיבלתי פידבקים שליליים באותה כמות כמו החיוביים אבל לא הצלחתי לראות את החיוביים מרוב שהשליליים העציבו אותי, אבל עשיתי לעצמי שיחות על כך שהמטרה מקדשת את האמצעים והמשכתי להסתכל קדימה ולכבוש עוד יעדים. היום פידבקים שליליים כמעט שקופים לי, במיוחד אם הם לא מגיעים ממקום של ביקרת בונה. אני חושבת שכל אחת מאיתנו שנמצאת במקום של חשיפה שדורש הרבה אומץ, חייבת להקשיב לעצמה וקצת לצנזר את הקולות שעושים רעש מסביב.

אשמח אם תספרי לי על הסגנון שלך. מה את מעדיפה ללבוש- איזה מעצבים, מציאות..

 *הסגנון שלי הוא מאד משתנה, אני אוהבת ללבוש מצד אחד שמלות מחוייטות או צמודות שמדגישות את הגזרה שלי, סטייל מד מן, לצערי אין הרבה כאלה שבאמת במידה שלי ונראות עליי טוב בארץ, מצד שני אוהבת גם מראה יותר בוהמייני של גלבייה גדולה ושילובי צבעים, ומצד שלישי גם לוק רוקיסטי יותר, חצאית עור עם טישרט או וסט פייטים בקיצור כל יום משהו אחר, איך שמתחשק לי, אני לא מפחדת לנסות דברים חדשים שילובים חדשים ולהראות בכל פעם מישהי אחרת. אני מוצאת הרבה מציאות על זמניות בחנויות יד שניה, אוהבת לעבוד עם עונות, שאיתם אני גם משתפת פעולה בבלוג ובצילומי הקטלוג של העונה, והשאר כמו כולם, מה שבא על הדרך, אני בחיים לא הולכת לשופינג, אלא קונה פריטים שאני מתאהבת בהם על הדרך. בעיני את חייבת ממש להידלק על פריט כדי לרכוש אותו, אני לא מכניסה לארון בגד שהוא פשרה. פשוט ככה.

הבלוג של ריי:  http://rayplus.co.il/blog/

בברכת שלא תדעו עוד צער רק חדווה ושופינג.

אגב, אתן מוזמנות לכתוב לי, להגיב על הפוסט, לחלוק אם משהו בסגנון קרה לכן :)

מצגת זאת דורשת JavaScript.

בין "בנות" לבגדים, וכן, אזכור של התוכנית ההיא

ג'ניפר רוג'יאן, מעצבת התלבושות של הסדרה "בנות" רצתה שהבנות בסדרה ילבשו בגדים שהדמויות יוכלו להרשות לעצמן. לשם כך, היא פנתה לרשתות "עממיות" כמו זארה, H&M ואורבן אאוטפיטרס וכתוצאה אני חולקת מספר פריטים בארון עם דמויות טלוויזיוניות. האמת היא שעממי היא הגדרה בעייתית, במיוחד לאור פער המחירים בין ארצות הברית וישראל בהקשר זה, כך שמונח מדויק יותר הוא רשתות נגישות שמתרגמות טרנדים עכשוויים במחירים זעומים לעומת מעצבי על. בארון האישי שלי יש את החולצה הלבנה עם הדפס הפרפרים השחורים מזארה ששושנה לובשת כשהיא חוזה בטעות בג'סה שוכבת עם אקס, את השמלה בצבע ירוק מנטה ששושנה לובשת כשהיא רואה את ריי במסיבה אחרי ששכבו ומנסה להתנהג כאילו זה לא מפריע לה ואת הקרדיגן בצבע בז' עם הדפס עגבניות שהאנה לובשת בפרק שהיא מתחילה לעבוד בו במשרד עם הבוס שאוהב לעסות את החזה של עובדותיו.

כמובן שמי שבאמת הייתי רוצה לחלוק איתה בגדים היא ג'סה. זה בעצם הסוד למכירת בגדים, כשאנחנו עוטות על עצמנו בגד אנחנו מאמצות גם פרסונה, דימוי של מי שהיינו רוצות להיות. קצת הופתעתי לגלות שאני יותר שושנה מג'סה, יותר האנה ממרני. כשסקס והעיר הגדולה הייתה בפריחתה כל קבוצת בנות מצאה את עצמה באיזשהו שלב מגיעה לדיון על מי בקבוצה דומה לאיזו דמות. האפיון של הדמויות התבטא במידה רבה בלבוש שלהן. קארי הייתה רומנטית ואופנתית, כזו שלוקחת סיכונים. סמנתה הייתה הסקסית, הנועזת. מירנדה עברה מללבוש חליפות עורכת דין משעממות ללבוש יותר נשי ומחמיא ככל שהסדרה התקדמה ושרלוט תמיד הייתה קלאסית ומתוקה. לנה דנהאם יוצרת הסדרה והשחקנית שמשחקת את האנה הייתה ודאי מודעת להשוואה הבלתי נמנעת בין השתיים וכך בחדר של שושנה יש פוסטר של הסרט הראשון שנעשה על פי הסדרה ושושנה נושאת את המונולוג הבא (לג'סה): " את בהחלט כמו קארי עם כמה אספקטים של סמנת'ה עם שיער של שרלוט. זה שילוב טוב. אני חושבת שאני בהחלט קארי בלב אבל לפעמים סמנת'ה יוצאת וכשאני בלימודים אני מנסה לשים על עצמי את הכובע של מירנדה".

גם לדמויות של "בנות" יש סגנון שמושפע מהאישיות של כל אישה. יש את ג'סה שהיא הרפתקנית ונועזת, הסגנון שלה הוא אקלקטי ובהיעדר מילה מתאימה יותר, מגניב. לעבודה כבייביסיטר היא לובשת שמלה לבנה ארוכה ושקופה ומתחתיה חזייה ותחתונים ורודים. כששושנה אומרת לה שאולי זה לא מתאים היא אומרת לה "אבל זה מגיע לרצפה". התשובה של שושנה היא שאפשר לראות את הפופיק שלה. במספר מהפרקים היא לובשת קימונו ואני חצי מתביישת להודות שרצתי לקנות גם אני. שושנה היא מתוקה, אולי יותר מדי וקצת מוזרה. היא לובשת לרוב שמלות או טרנינגים. למסיבה אצל האנה היא לובשת שמלה בצבע ירוק מנטה ומוסיפה לה אביזר שיער מיושן-חדש דמוי כובע קטן עם נוצה וטול. שני הפריטים חמודים כל אחד בפני עצמו אבל השילוב שלהם מוזר. לעומת זאת האנסמבל תואם את איך ששושנה מתנהגת כשהיא רואה את ריי לראשונה מאז שכבו וכנראה לאור העובדה שהוא לא מעוניין לצאת עימה. ריי ניגש לשושנה ואומר לה "היי", והיא משיבה "שלום, להתראות". הדרמטיות במעמד מגוחכת כי שושנה פשוט מסתובבת ועדיין עומדת שם ולא הולכת ממנו או מהמסיבה. מרני, תמיד עם שיער מושלם ותכשיטים קלאסיים, מתלבשת בשמלות מונוכרומטיות מעוצבות להפליא שאין להן אף אמירה אישית ולעומתה האנה, כל כולה אמירה אישית לובשת כל מה שבא ליד. בתקופה בה חוסר התאמה היא ההתאמה האולטימטיבית האנה על כל הניגודים והמוזרויות החביבות היא ילדת הכרזה למה זה חוסר התאמה מתואמת. המלתחה של האנה מורכבת מהרבה הדפסים, ממשבצות עד הדפסים של תוכים, משמלות מיושנות וגם שמלה או שתיים שאפילו אני הייתי מוכנה ללבוש. מה שטוב בהאנה ובסגנון שלה הוא שפשוט לא אכפת לה. לדוגמא, בחתונה של ג'סה היא אומרת לשאר הבנות" תראו! הנעליים שלי מתאימות לשמלהבערך". האנה מודעת לעצמה אבל בוחרת שלא להשתנות, לפחות באספקט הזה.

בסדרה הכמיהה לבגדים ומה שהם מייצגים ואומרים עלינו באה לידי ביטוי בטקסט עצמו. כשמרני הולכת לחפש עבודה אחרי שהיא מפוטרת מהגלריה בה עבדה (סליחה, לא מפוטרת אלא עוברת שינוי, ביטוי שאמה של מרני משכנעת אותה להגיד במקום הביטוי הראשון, שמרמז שמישהו לא רצה בך) היא מגיעה לראיון ונשאלת על ידי המראיינת שלא מעוניינת לתת לה את המשרה מאיפה החליפה שלה. החליפה מקבלת מעין חיים משל עצמה. כשהמראיינת מונה את הכישורים של מרני היא אומרת: "ברור שאת אישה צעירה חכמה, מוכשרת ומושכת ויש לך את החליפה הזאת! איפה אפשר להשיג חליפה כזאת?". נדמה שבשלב זה החליפה מעפילה על הלובשת אותה. חלק מהבלבול של מרני לאורך העונה השנייה מתבטא באובדן הקו הקלאסי אך משמים שלה ("כל מה שיש לי הוא כזה בסיסי") וחיפוש אחר משהו אחר. חיפוש יכול להביא גם לטעויות אופנתיות וכך מרני לובשת מעין שמלת פלסטיק שקופה אווונגרדית מעל חזייה וחצאית מוזהבות במסיבה שהיא מארחת עבור בות ג'ונת'ן'. האנה לעומתה מגיעה לאותה המסיבה בשמלה כחולה ומעליה מעיל גשם ירוק. כשמרני שואלת את האנה מה היא לובשת היא עונה "אמרו שירד גשם". מרני, בבירור מתביישת בחברתה, לוקחת מהאנה את המעיל ושמה אותו מתחת למעיל אחר- מעוצב יותר וככל הנראה יקר יותר. כשהאנה שואלת את מרני מה היא לובשת היא עונה "סתם שמלה". אבל השמלה של מרני היא לא סתם שמלה, היא סמל למי שהיא רוצה להיות, למי שיכולה להיות בת זוג של אמן מצליח, לחיים שיכולים להיות להם ביחד: "אני מעריצה של העבודה שלך ואני אוהבת כל דבר בחיים שלך ואני לובשת את השמלה הזאת ואני אוהבת את הבית שלך". ההתפכחות מגיעה כשהיא מגלה שבעוד שהיא חשבה שהיא החברה של האמן הוא חשב שהיא רק עבדה עבורו ושכבה עמו. השיחה ביניהם עוזרת לה להבין שהיא התאהבה ברעיון של בות' ג'ונת'ן והיא חוזרת לחיים שלה, בהם לשמלה אין מקום והיא צריכה להוריד אותה כדי להיות מסוגלת לנסוע ברכבת התחתית (בבגדים תחתונים מוזהבים).

אם בסקס והעיר הגדולה השתוקקנו לבגדים ולנעליים ובוא נודה על האמת לחיים של הדמויות, ב"בנות" התמונה היא יותר מורכבת. יש אספקטים מסוימים שאנחנו יכולים לקנא בהם אך הסדרה מורכבת גם מהרבה דברים שאיננו מעוניינים בהם בחיינו, כאלה שנחמד שהם נשארים על המסך. לג'סה יש אולי אומץ ללבוש שמלה מטורפת מנוצות שחורות למסיבה אבל אותו אומץ גם מביא אותה להינשא לבחור שהיא בקושי מכירה ולהתגרש ממנו זמן קצר לאחר מכן. בכל מקרה, משהו מהאומץ הזה שכל אחת מהבנות ניחנת בו מדבק וצריך קצת אומץ כדי לראות את הסדרה ולהתמודד עם המבט המפוקח שהיא מציעה על הנושאים שמעסיקים אותנו; אהבה, קשרים, חברות, כסף ,יחסים עם ההורים וכן, בגדים ודימוי עצמי.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

מכירה מומלצת בשישי הקרוב (15.3)

זה לא סוד שקשה להתפרנס מאמנות בארץ. כדי להצליח חייבים להיות לא רק מעצבים מבריקים אלא אנשי עסקים ממולחים, משווקים בחסד עליון וכמובן, קצת קשרים לא מזיקים.

אז כמה כיף לעזוב את כל זה בצד ולהתמקד בשלוש יוצרות שאני מעריצה ומעריכה, מיכל ליפשיץ, דקלה יהושע ואופיר גלילי (בוגרות המחלקה לצורפות ואופנה, בצלאל, 2009), מעצבות שיש בעבודה שלהן קסם וחן, שמקיימות שבוע הבא מכירה של יצירותיהן ונותנות לכולנו הזדמנות להכניס קצת מהקסם למלתחה האישית שלנו.

מיכל- לאחר סיום הלימודים מיכל שכרה סטודיו עם עוד שלוש בנות המחזור שלה בבצלאל. הסטודיו שמוקם בשוקניון ברחוב אגריפס היה חלק מיוזמה של הרשות לפיתוח ירושלים והמרכז לעיצוב.  הניסיון לא צלח, אבל אותו הגוף לקח על עצמו פרויקט אחר- מתחם המעצבים הצעירים ברחוב בצלאל שם פעלה תחת שם המותג שלה "פריטים" במשך שנה וחצי.

מיכל פיתחה בתקופה זו ארבע קולקציות: קיסוס, שיבולים, פוליפים וכאמור איילים. התהליך שלה כולל עבודה חופשית מתוך החומר ללא תכנון מקדים, אבולוציה אינהרנטית של התכשיט. זה מה שהיא מספרת על העבודה בעמוד שלה:

"התכשיטים שאני יוצרת שואבים השראה מהסובב אותי, חי צומח וקצת דומם.
אני משתדלת להתבונן ולבחון את היחידות הקטנות והבסיסיות של הדברים, פוליפ האלמוג, ניצני פריחה, זרעי קיץ, מה שיוצר תכשיטים אורגניים, עדינים ושברירים ולחילופין גסים, מחוספסים וגולמיים.
התכשיטים מיוצרים בסדרות קטנות בחומרים שונים ובטכניקות מעורבות, אני משתדלת לחדש, להשתנות להשתפר ולפרוץ את גבולות היכולות שלי בכדי ליצור תכשיטים מרגשים ומיוחדים"

מחירים- 80-360 ₪

האתר של פריטים:

http://www.prittim.com/

דקלה- פרויקט הגמר שלה בבצלאל עסק במיזוג תרבויות בבית שלה- האם היא ילידת ארגנטינה ושורשיה מפולין ורוסיה, והאב יליד הארץ, והמקורות שלו הם מאפגניסטן ובוכרה. מתוך הערבוביה רצתה לדבר על זהות עצמית, תוך שהיא שואלת התייחסויות מהבגדים ההם ובוחנת אותם מחדש- סינתטי מול טבעי, תעשייתי מול עבודת יד.

לאחר סיום בצלאל ניהלה את החנות שש בקניון מלחה ובזמן הזה התחילה לעבוד על גזרות והמשיכה ללמוד תדמיתנות. לאחר מכם הצטרפה למתחם המעצבים הצעירים ברחוב בצלאל ושם במשך שנת פעילות פיתחה את המותג שלה- BIK. כיום יש לה סטודיו ביתי והיא עובדת עם חנויות בראש פינה, תל-אביב וירושלים, וגם עושה מכירות ביתיות מזמן לזמן.

מחירים- 50-500 ₪

עמוד הפייסבוק של BIK-

http://www.facebook.com/pages/Bik-by-Dikla-Yehoshua

אופיר- פרויקט הגמר שלה בבצלאל עסק במקום האישי במרחב הציבורי וכלל תכשיטים שהיו מורכבים מקפיצים. לאחר בצלאל ניהלה חנות של מעצבת תכשיטים בנווה צדק. כיום עובדת ומוכרת בסטודיו שלה בקיבוץ גבעת חיים יחוד (בין חדרה לנתניה) הנמצא בתוך מתחם יד שנייה. רבים מהפרטים של אופיר הם one of a kind, יש אלמנטים שחוזרים על עצמם אבל הקומפוזיציה משתנה מתכשיט לתכשיט.

מחירים- 140-390 ₪

עמוד הפייסבוק:

 http://www.facebook.com/OfirGalili.design

אני מתכוונת לבוא למכירה שתתקיים ביום שישי ה15/3 12:00-17:00 ברח' אורוגואי 3 קרית היובל, ירושלים  וממליצה בחום גם לכן לבוא. יהיו בגדים ותכשיטים יחודיים במחירים מיוחדים וזו הזדמנות להכיר שלוש יוצרות מוכשרות ולתמוך בהן ובעשייה שלהן.

הנה תמונות של עבודות של שלוש היוצרות. למרות שאני כותבת ומאמינה בכוח המילה, במקרה הזה אין לי ספק שהתמונות ידברו חזק יותר…

נתראה :)

מצגת זאת דורשת JavaScript.

להיות או לא להיות #2

אני חושבת שהיה זה שייקספיר שהכניס לאופנה את הגולגולת כאקססורי, כשנתן להמלט לדקלם מונולוג שלם לגולגולת של ליצן החצר של אביו המנוח. ההתקבלות של הטרנד של הדפסי גולגולות שאני רואה בשנים האחרונות יותר ויותר היא לא ברורה מאליה, וגם מסקרנת.

ייצוג של גולגולות בתולדות האמנות הופיע לעיתים שכיחות בציורי ואניטס. סוג הציור הסימבולי שהיה נפוץ בעיקר במאות ה16-17 בהולנד הנציח גולגולות, פרחים ואוכל כמייצגים את ודאות המוות וארעיות החיים. ואניטס- יהירות/גאווה בלטינית היה סוגה דתית בה דרך הצגה של טבע דומם הודגשה הארעיות של ההנאות וההישגים בחיים הארציים.

קצת יותר קרוב לתקופתנו, אני אוהבת מאוד את השימוש של הבמאי טים ברטון בגולגולות ושלדים כמייצגים את עולם המתים החי והתוסס לעומת העולם הויקטוריאני שהוא מייצג בשחור לבן, במיוחד בסרט "כלת רפאים", אבל גם "בסיוט שלפני חג המולד" בו הדמות הראשית היא ג'ק סקלינגטון, שלד מפחיד שמואס בחג ההאלווין ורוצה לגנוב את חג המולד מסנטה קלאוס.

הסקירה הקצרצרה לא יכולה להיות שלמה בלי להזכיר את הגולגולת שהאמן דמיאן הירסט שיבץ בה 8,601 יהלומים. היצירה בשם "For the Love of God" היא יציקה מפלטינום של גולגולת מהמאה ה-18, יצירה שהיא ממנטו מורי- מילולית "זכור את המוות" סוגה אמנותית המזכירה גם היא לבני האדם שסופם למות.

אני חושבת לכן שהמסר הטמון בחזרה לאופנה בשנים האחרונות של הטרנד הוא ברור. צאו לבלות (בעודכן לובשות פריטים מהממים) ונצלו כל שנייה מהחיים בני החלוף שלנו. לי יש עוד איזה חמישים עבודות לכתוב ללימודים אבל אני אחיה בעקיפין דרככם..

אקססוריז נעליים וצעיפים של אלכסנדר מקווין

שרשראות של ליאת "תהיי בבקשה החברה הכי טובה שלי" גינזבורג המוכשרת

 וקצת אמנות להשראה.

ותודה רבה לינקי ואביטל

מותר לגעת

מעת לעת, עולם האמנות פותח את השאלה של המגע ביצירת האמנות. החוקיות היא כדלקמן: אסור לגעת אלא אם מוגדר ספציפית שמותר. הפער בין הטאבו לבין יצירת האמנות שנדמה שמזמינה אותנו לגעת בה הוא מבלבל. מן הסתם לא הייתי חולמת לגשת ל-Starry Night של ואן-גוך ולהעביר את ידי על תלמי הצבע שהצייר חרש על הקנווס, ולא משנה כמה בא לי, אבל כשכריסטיאן בולטנסקי תלה בגדים על קיר בתערוכה במוזיאון ישראל, היה לי חשק שכמעט לא עמדתי בו לגשת ולהעביר את היד שלי על הבגדים התלויים.

נדמה אפוא שמה שהיינו עושים אם  הדחף לא היה מדוכא חברתית זה להסתובב בעולם ולגעת. בד שבמיוחד מעורר רצון שכזה וחזר בשנים האחרונות לאופנה הוא בד הקטיפה.

הבד הדקדנטי אמנם היה יקר להפקה בתקופה שלפני המהפכה התעשייתית, אבל כיום ניתן למצוא גרסאות יותר זולות שלו מחומרים סינתטיים (קטיפה עשויה מחוטים שטווים בצורה מיוחד, ניתן לטוות קטיפה מחומרים מגוונים, מחומרים סינתטיים ועד למגוון חומרים אורגניים דוגמת משי או כותנה)  בעוד שהדימוי היוקרתי והמפנק נשאר.

הקטיפה אמנם אידיאלית לערב כי יש בה משהו כבד יותר, אבל מצאתי גם מספר דוגמאות יותר קלילות שמתאימות ליום-יום (במיוחד אם אתן כמוני ולא מקפידות על הבדל בין בגדים יום יומיים ובגדי יציאה).

 

מצגת זאת דורשת JavaScript.

Mix But Don't Match

התחלות תמיד מתחילות, לפחות עבורי, בחרדה של השתלבות. האם אצליח להשתלב? ואחרי שחולף קצת זמן- האם אני משתלבת?

התמזל מזלי ובתוכנית התואר השני שאני לומדת בה יש קבוצה נחמדה והטרוגנית של בנות מעניינות ,מוכשרות ובעלות רצון אמיתי ללמידה, כך שאני מרגישה קבלה אמיתית, כזו שלאחר שנים של חוסר השתלבות אני לא לוקחת כמובנית מאליה.

יש לי זיכרון מוקדם של תובנה שלי מהי אופנה שמורכב מהרבה כללים של מותר ואסור, ובעיקר של אסור- אסור פסים כי זה מרחיב, אסור חולצות בטן, אסור ללבוש ג'ינס עם ג'ינס, ועוד ועוד. ספרים שלמים נכתבו על "מה לא ללבוש". לכן וכמעט לראשונה, אני שמחה להיות בת תקופתי- תקופה בה הכל מותר ודווקא השתלבות זו מילה גסה. אני מתכוונת כמובן לטרנד של הדפסים מנוגדים.

כמה שההדפסים יותר מתנגשים זה יותר טוב, ואני מדברת על שילוב הדפסים פרחוניים עם פסים ועם נקודות וצבע וגיאומטריה והכל ביחד בקקופוניה ויזואלית מרהיבה. טרנד גחמני שאולי מחריד כמה קלאסיקנים אבל שנותן אפשרות לשחק באופנה ולהיזכר בכמה היא כיפית ומשעשעת.

מצגת זאת דורשת JavaScript.