The Weight of Fashion

מישהי שלמדה איתי ושמצחיקה אותי שוב ושוב ע"י פרסום סטטוסים מצחיקים עם איחולים רעים לשותף לדירה, חשפה בפניי פוסט ממש מעניין לאחרונה ואני מצרפת אליו לינק כאן- http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=656513&blogcode=12912134#.Tt2ga6E1Hz0.facebook

הפוסט, שעוסק בהתעלמות תעשיית האופנה ממידות גדולות היה  מעורר מחשבה. הכותבת, שרון, זועקת "למה רשתות האופנה מתעלמות ממני?" ומעירה בתוכי המון רגשות סותרים בקשר למשקל ולאופנה. לכל אחת מגיעה הזכות להתלבש כמו שבא לה ואין ספק שמכאיב ומקומם לגלות שרשתות האופנה מתייחסות אלייך בתוך נון-אנטיטי. בעוד ששרון, כפרה עליה, בוחרת לצאת ולהתקומם נגד התעשייה שמפלה אותה, אני התמודדתי בדרך אחרת, ובאמת שאני לא מרגישה שאני בפוזיציה להגיד מה משתיהן עדיפה. 

בתיכון שקלתי בסיבות ה-85 קילו, והבסביבות בעיקר קשור לזה שלא כל כך התקרבתי למשקל בימים אלה.  בלי קשר או אולי עם הכי הרבה קשר- למשקל התיכון לא הייתה תקופה מלבבת עבורי. הייתי אאוטסיידרית, וחייתי בעולם די מבודד משלי. ללכת לקנות בגדים היה סיוט עבורי. סיוט. פחדתי מהרגע בו אני אצטרך לצאת מתא ההלבשה חסר המראה, ומהרגע בו המכנסיים לא יעלו מעבר לירכיים. ואני עד היום זוכרת את המוכרת שאמרה לי, במה שעבורה בטח נחשב לעידוד, שלפחות הפרופורציות שלי נורמליות. 

באוניברסיטה התחלתי לעשות ספורט ברצינות, ואז התחלתי גם לאהוב את זה, וגם לראות תוצאות, וככה התחלתי לרזות. בניגוד גמור לתקופות של דיאטות רעב בתיכון, התחלתי להרזות בהדרגתיות, ולאט לאט גם לשנות את הרגלי התזונה שלי. כיום אני מידה 38-40 ואוהבת לקנות, אולי יותר מדי. החדווה של "הכל מתאים לי" תמיד בצל של "אני לא מסוגלת לצאת מתא ההלבשה" שהיא החליפה ברדיקליות, וכתוצאה מערכת היחסים שלי עם הגוף שלי היא כזו של אהבה-שנאה. אני מודעת בצער לכך שהפנמתי את המסר של תעשיית האופנה ישר לתוך הגוף האישי והפרטי שלי.  

אני חושבת שאחת הבעיות בהתייחסות של התעשייה למידות גדולות היא גישת ההכל או כלום שהיא מציגה. לדוגמא, הבחירה של H&M לא להביא ארצה את ליין המידות הגדולות. היופי בקניינות הוא יכולת הבחירה לא? אז אל תביאו את הקולקציה בשלמותה, תביאו פריטים נבחרים ככה תפנו לקהל לקוחות יותר גדול, וככה התדמית שלכם לא תינזק ע"י בלוגריות צודקות.

לפני כמה שבועות הייתי בתצוגת האופנה של גדעון וקארן אוברזון במסגרת שבוע האופנה. המעמד עצמו היה מרגש, תצוגת האופנה הראשונה שלי (!) אבל בהקשר של הפוסט של שרון, והנושא שמעסיק אותי בפוסט הזה, אני רוצה להרים גבה בפליאה על הניגוד בין הדוגמניות השדופות ל"מוזה", סטלה עמר, בסוף התערוכה. סהר שלו כותבת עבור גלריה: "הקולקציה שנוצרה בהשראת משחק השחמט היתה חסרה נועזות  ומעט צפויה. הטון הנכון הגיע רק בסוף התצוגה, בדמותה של המוזה סטלה עמר".

הטון הנכון?? אני לא מבינה איך ניתן ליישב את הדיסוננס בין הפיגורה הדקיקה של הדוגמניות לגזרתה המלאה של סטלה עמר. הקישור ביניהן היה מאולץ ומחיאות הכפיים הנלהבות להן זכתה עמר היו אמנם כנות אבל, לפחות עבורי, לא מובנות. בתצוגה, בה השיקו גדעון וקארן אוברזון קולקציה בהשראת לוח השחמט, היו דגמים מרשימים יותר ופחות, אבל הלוק הכללי- והקונספטואליות על חשבון הלבישות של הבגדים גרמו לשניים להחטיא את המטרה.אני מסכימה עם שלו שכותבת "ההשראה- משחק השחמט- הייתה ליטרלית מדי בתצוגה של השניים". ומשהו בליטרליות הזאת, התרגם, לפחות עבורי, לסטודנטיאליות. ועדיין, התלהבתי במיוחד משמלה ארוכה לבנה ומחוייטת, ממפתח גב של שמלה שחורה ארוכה ושופעת, ומהסטיילניג בשילוב עם איפור ושיער מדוייקים.

הנה כמה תמונות שצילמתי בתצוגה:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s