מותר לגעת

מעת לעת, עולם האמנות פותח את השאלה של המגע ביצירת האמנות. החוקיות היא כדלקמן: אסור לגעת אלא אם מוגדר ספציפית שמותר. הפער בין הטאבו לבין יצירת האמנות שנדמה שמזמינה אותנו לגעת בה הוא מבלבל. מן הסתם לא הייתי חולמת לגשת ל-Starry Night של ואן-גוך ולהעביר את ידי על תלמי הצבע שהצייר חרש על הקנווס, ולא משנה כמה בא לי, אבל כשכריסטיאן בולטנסקי תלה בגדים על קיר בתערוכה במוזיאון ישראל, היה לי חשק שכמעט לא עמדתי בו לגשת ולהעביר את היד שלי על הבגדים התלויים.

נדמה אפוא שמה שהיינו עושים אם  הדחף לא היה מדוכא חברתית זה להסתובב בעולם ולגעת. בד שבמיוחד מעורר רצון שכזה וחזר בשנים האחרונות לאופנה הוא בד הקטיפה.

הבד הדקדנטי אמנם היה יקר להפקה בתקופה שלפני המהפכה התעשייתית, אבל כיום ניתן למצוא גרסאות יותר זולות שלו מחומרים סינתטיים (קטיפה עשויה מחוטים שטווים בצורה מיוחד, ניתן לטוות קטיפה מחומרים מגוונים, מחומרים סינתטיים ועד למגוון חומרים אורגניים דוגמת משי או כותנה)  בעוד שהדימוי היוקרתי והמפנק נשאר.

הקטיפה אמנם אידיאלית לערב כי יש בה משהו כבד יותר, אבל מצאתי גם מספר דוגמאות יותר קלילות שמתאימות ליום-יום (במיוחד אם אתן כמוני ולא מקפידות על הבדל בין בגדים יום יומיים ובגדי יציאה).

 

מצגת זאת דורשת JavaScript.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s