מותר לגעת

מעת לעת, עולם האמנות פותח את השאלה של המגע ביצירת האמנות. החוקיות היא כדלקמן: אסור לגעת אלא אם מוגדר ספציפית שמותר. הפער בין הטאבו לבין יצירת האמנות שנדמה שמזמינה אותנו לגעת בה הוא מבלבל. מן הסתם לא הייתי חולמת לגשת ל-Starry Night של ואן-גוך ולהעביר את ידי על תלמי הצבע שהצייר חרש על הקנווס, ולא משנה כמה בא לי, אבל כשכריסטיאן בולטנסקי תלה בגדים על קיר בתערוכה במוזיאון ישראל, היה לי חשק שכמעט לא עמדתי בו לגשת ולהעביר את היד שלי על הבגדים התלויים.

נדמה אפוא שמה שהיינו עושים אם  הדחף לא היה מדוכא חברתית זה להסתובב בעולם ולגעת. בד שבמיוחד מעורר רצון שכזה וחזר בשנים האחרונות לאופנה הוא בד הקטיפה.

הבד הדקדנטי אמנם היה יקר להפקה בתקופה שלפני המהפכה התעשייתית, אבל כיום ניתן למצוא גרסאות יותר זולות שלו מחומרים סינתטיים (קטיפה עשויה מחוטים שטווים בצורה מיוחד, ניתן לטוות קטיפה מחומרים מגוונים, מחומרים סינתטיים ועד למגוון חומרים אורגניים דוגמת משי או כותנה)  בעוד שהדימוי היוקרתי והמפנק נשאר.

הקטיפה אמנם אידיאלית לערב כי יש בה משהו כבד יותר, אבל מצאתי גם מספר דוגמאות יותר קלילות שמתאימות ליום-יום (במיוחד אם אתן כמוני ולא מקפידות על הבדל בין בגדים יום יומיים ובגדי יציאה).

 

מצגת זאת דורשת JavaScript.

מודעות פרסומת

Mix But Don't Match

התחלות תמיד מתחילות, לפחות עבורי, בחרדה של השתלבות. האם אצליח להשתלב? ואחרי שחולף קצת זמן- האם אני משתלבת?

התמזל מזלי ובתוכנית התואר השני שאני לומדת בה יש קבוצה נחמדה והטרוגנית של בנות מעניינות ,מוכשרות ובעלות רצון אמיתי ללמידה, כך שאני מרגישה קבלה אמיתית, כזו שלאחר שנים של חוסר השתלבות אני לא לוקחת כמובנית מאליה.

יש לי זיכרון מוקדם של תובנה שלי מהי אופנה שמורכב מהרבה כללים של מותר ואסור, ובעיקר של אסור- אסור פסים כי זה מרחיב, אסור חולצות בטן, אסור ללבוש ג'ינס עם ג'ינס, ועוד ועוד. ספרים שלמים נכתבו על "מה לא ללבוש". לכן וכמעט לראשונה, אני שמחה להיות בת תקופתי- תקופה בה הכל מותר ודווקא השתלבות זו מילה גסה. אני מתכוונת כמובן לטרנד של הדפסים מנוגדים.

כמה שההדפסים יותר מתנגשים זה יותר טוב, ואני מדברת על שילוב הדפסים פרחוניים עם פסים ועם נקודות וצבע וגיאומטריה והכל ביחד בקקופוניה ויזואלית מרהיבה. טרנד גחמני שאולי מחריד כמה קלאסיקנים אבל שנותן אפשרות לשחק באופנה ולהיזכר בכמה היא כיפית ומשעשעת.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

מי שמביט מי מאחור/ נוסטלגיה

מצגת זאת דורשת JavaScript.

סוריאליסטי עבורי לכתוב את זה, אבל אני שוב סטודנטית בבצלאל. אמנם תואר שני הפעם (מדיניות ותיאוריה של האמנויות, במסלול כתיבה ביקורתית), אבל עדיין, בצלאל.

בין הקירות האלה של האקדמיה יש הרבה זכרונות, בעיקר רעים, וכמה אנשים טובים שעדיין מתהלכים ביניבם, אותם נצרתי בלב ושימרתי אותם כאילו עדיין לפני שבע שנים. היה לי מרצה בשנה הראשונה של התואר הראשון שממש הערכתי. בעולם ביקורתי וקשה  הוא היה בן אדם, ואני מודה לו על כך. אני לא כל כך יודעת להתייחס למה שקרה כשבאתי להגיד לו שלום השבוע. הוא אמר שלום חטוף ובגדול התעלם. הרגשתי מושפלת, רגש מוכר מדי מאותה תקופה. מה שטוב במה שקרה הוא שסוף סוף הפנמתי שהעבר נשאר בעבר. לקח לי כל כך הרבה זמן לקלוט את זה כי במובנים רבים אני מרגישה שהעבר הוא הווה מתמשך, אבל יש משהו משחרר בתובנה הזאת ובאינטרקציה שגרמה לי להבין אותה סוף סוף.

אני אוהבת את העובדה שבבגדים מסוימים החלק המעניין ביותר בבגד הוא בגב הבגד, מאחוריו. בין אם מדובר בכפתורים או רקמה או מפתח מעניין, נוצר מוקד עניין שרק מי שרואה את הבגד מאחור זוכה לחוות. הרגיל הופך למיוחד והיומיומי הופך לאלגנטי בזכות אותם פרטים. יש יופי מעודן ומתוחכם בתלבושת שהמרכז שלה הוא דווקא בגבה. הרבה בנות מעדיפות להמם במבט ראשון, אבל יש משהו לומר בזכות המבט השני, משהו לומר בזכות ה-finessing, או המיתון והעידון.

כל החולצות והשמלות במצגת הן מהחנות האהובה עליי- Urban Outfitters, שעושה משלוחים לארץ אגב, ונמכרות כעת (כתבתי גם מחירים 🙂 )

פה- פה- פפארצי בפריז

לפני כשלושה חודשים הייתי בפריז. שכרנו דירה לכמה ימים באיזור המאריי, דירת חלומות עם רצפת עץ ומיליון פתרונות אכסון של איקאה. למות מרוב אושר עיצובי.

החלטתי שבגלל שפריז היא אחת מבירות האופנה אני אביא את הבגדים האהובים עליי (ואתפלל למרות שזה לא אופייני לי) שהם לא ילכו לאיבוד ולשם שינוי לא אראה כאלו אני תיירת. mission accomplished.

האמת היא שבתור ילדה כשארזנו לטיול בחו"ל להורים שלי הייתה רשימה פרקטית לחלוטין בסגנון "ארזי 2 זוגות מכנסיים ארוכים חמש חולצות קצרות ושני סוודרים", והייתי בסוג של היי כשארזתי הפעם שמלות וטול ופאייטים כדי לחגוג את פריז כמו שצריך.

בטיול גם התנסיתי לראשונה בצילום אופנת רחוב שזה משהו שתמיד רציתי לנסות. בארץ אני רואה הרבה פעמים בנות שאני אוהבת את הסגנון שלהן ורוצה לצלם אבל עדיין לא מעיזה. בהתחלה צילמתי ממרחק אבל אחרי שפספסתי ככה כמה מראות ממש מגניבים (כולל אישה עם טורבן- תהיתי מי אימץ את הטרנד הזה מחוץ לצילומי אופנה!) וכמה גברים היו בטוחים שצילמתי דווקא אותם החלטתי לפנות בצרפתית רצוצה משהו ולבקש שיצטלמו. חייבת להגיד שאף אחת לא סירבה- merci!

אז בכיתוב של התמונות כתבתי מה אהבתי במיוחד ומה כדאי לאמץ לקראת החורף הקרוב שבא עלינו לטובה. בקצרה- מטאלי, מנומר, גווני אדמה, שמלות וחצאיות מקסי, שובן של הד"ר מרטינס, משקפי היפסטרים, faux fur (פרווה מלאכותית), וסוודרים אוברסייזד.

LET THE SHOPPING BEGIN

מצגת זאת דורשת JavaScript.

מכתב בבקבוק

לאחרונה יצא לי לכתוב כמה הודעות, בעיקר בפייסבוק, שלא הייתי בטוחה אם אי פעם הגיעו ליעדן.

אם פעם היו שולחים מכתב בבקבוק ומקווים שאיכשהו הוא יגיע ליעדו, היום מקווים שאיכשהו ההודעה לא הגיעה כדי שהסופיות באדישות של הנמען תתרכך מעט.

בגיל ההתבגרות ראיתי את הסרט "מכתב בבקבוק" שמבוסס על ספרו של ניקולס ספרקס באותו השם. היום אני מתארת לעצמי שצפייה חוזרת תוליד יותר ציניות מהנאה, ויותר חוסר אמון מהשראה, ועדיין, משהו ברומנטיות חסרת התקנה הזו חזר אליי כשראיתי את קולקציית התכשיטים בהשראת ספינות עתיקות בסטודיו של מירב רוט (אוסטר).

התרגום המקסים שלה של ספינה לטבעת לדוגמא ריגש אותי מאוד (וכמובן שרכשתי את הטבעת..). הוא גרם לי נוסטלגיה לתקופה אחרת, בה הכל היה יותר פשוט, יותר שחור לבן (או כחול לבן, בצבע מדי מלחים).

אותה נוסטלגיה ותמימות מתבטאת עבורי גם במראה המלח, מראה הכולל פסים בכחול לבן, מכנסיים בגזרה גבוהה או שימוש בחבלים באביזרים ותכשיטים. המראה הוא מראה חסר זמן ואופנתי תמיד שמקבל פרשנות מודרנית על ידי עדכון הגזרות או הוספת צבעים לפלטה של צבעי הבסיס כחול נייבי ולבן.

אז הנה כמה דוגמאות מודרניות למראה המלחים, מקווה שתמצאו בהם ובשילובים האינסופיים שניתן ליצור מהם הנאה, השראה וגם רומנטיקה.

 (הסטודיו של מירב רוט נמצא במתחם המעצבים בירושלים, רח' בצלאל 7, והנה עמוד הפייסבוק שלה:

http://www.facebook.com/pages/Merav-O-Roth/166968066704385)

*ותודה רבה לשלי נדב על הפוטושופ לתמונה שלי!

תמונה

מצגת זאת דורשת JavaScript.

קצת הומור עוד לא הזיק לאף אחד

ככל שמתבגרים, מתחילים להיתקל בין אם במקום העבודה או מחוץ לו, בחשיבות עצמית מסוימת. באגו. ובחוסר פרופורציה.

תרופת הנגד היעילה ביותר לכל השלושה היא לפתח קצת הומור עצמי, ואחד הדברים שאני הכי אוהבת באופנה הוא היכולת להביע את הגישה הקלילה הזאת גם כלפי חוץ.

ביורק הנפלאה עשתה זאת בדיוק בטקס האוסקר בשנת 2001 בו לבשה את שמלת הברבור. שמלת איקונית שהכינה עבורה המעצבת Marjan Pejoski . אני חייבת להודות שבזמנו לא הבנתי את הקטע (למרות שכן התחפשתי אליה בפורים של השנה הבאה- הצטלמתי עם מה ששרד מהתחפושת עבורכם, כאן למטה). כולנו הרי גדלנו לחכות לרגע הסינדרלה שלנו ואין כמו טקס האוסקר כדי להגשים את משאלת הלב זו, מה שרייצ'ל זו קוראת לו "princess moment", וביורק, אדירה שכמותה, לבשה ברבור. גאוני.

בתגובה להדים שעוררה השמלה היא אמרה "זאת רק שמלה. אני לא יודעת למה אני אובססיבית לגבי ברבורים…האלבום החדש שלי הוא על חורף וברבור זו ציפור לבנה, סוג של חורפית. מן הסתם זה מאוד רומנטי שהיא ציפור מונוגאמית (גם אני רוצה להיות ברבור, מ.ג). זה אחד הדברים האלה שאולי אני יותר מדי באמצע מכדי לתאר. כשאתה מטורף על משהו, אתה יכול להסביר את זה כעבור 5 שנים, שאבל ברגע אתה לא בדיוק יודע למה".

 11 שנים אחרי הלוואי שהייתי יכולה לראיין אותה ולשאול מה הפרספקטיבה שלה לגבי השמלה עכשיו.

ובספרה שלנו, אמצעי ראשון להפגין חוש הומור באמצעות לבוש הוא חולצות מאוירות. חולצת ה-ABC של הדינוזאורים מטופשופ היא דוגמא מצוינת, אני מחייכת בכל פעם שאני רואה אותה. גם חולצות עם גרפיקה, רצוי כזאת שיוצרת אשליה של "שם-לא שם" הן מצוינות בהקשר זה.

אתם יודעים על איזה חולצות אני מדברת- כאלו שמצוירת בהן שרשרת, אוזניות מאסיביות או עניבה. הכי כיף לשלב עם השרשרת המצוירת שרשרת אמיתית, ובנים- לגבי חולצות העניבה- רק באירוניה ורק עם ג'ינס וסניקרס צבעוניות.

תיקים מצחיקים עוזרים גם הם להפיג את השגרה, זו של החיים וזו של הלבוש הקונפורמיסטי שחלקנו, אם בגלל עבודה ואם בגלל חוסר אומץ עוטים. אז- לאמיצות בלבד, תיק כריש (אורבן אאוטפיטרס) או תיק קאפקייק  (בעיצוב של ג'ודית ליבר )הם משמחים במיוחד, ובחנות הוינטאג' בשוק מחנה יהודה (רח' השזיף) מכרו תיק מקסים של מיקי מאוס (ותודה לעומר קפטן על הדגמון :))

אותו הדבר תקף גם עבור נעליים. שימו לב לנעלי העקב המקסימות משופרא. תשומת הלב לפרטים בעיצוב היא יוצאת דופן וראויה לציון- החל מהבטנה הכחולה הקטיפתית, לתפרים, לתחתית המצוירת, לעיצוב המיוחד והא-סימורי ולחומר ממנו הן עשויות (לבד). שאפו. נעלי הגורילה שעיצב ג'רמי סקוט לאדידס משעשעות ביותר, ממליצה לחפש באינטרנט את שאר העיצובים המהנים.

שמרתי את הכי טוב לסוף- או לפחות הכי קל. כי הרי הסוד של סטיילינג טוב הוא באבזור. הכי פשוט זה להוסיף למראה פריט אחד שבן רגע יוריד ממנה 10 שנים..

לטופשופ יש אקססוריז מדהימים ואם קונים אותם ב-50% הנחה כמו שאני קניתי הם נהיים..רק טיפה יקרים. עגילי הצפרדע וטבעת העצלן (sloth) אהובים עליי במיוחד מאחר שהם משדרים יוקרתיות מצד אחד (בכל זאת, זירקונים ופנינים מלאכותיות), ומצד שני הם בעיצוב משעשע ולא לוקחים את עצמם ואותי ברצינות. יש גם משהו נחמד בלראות עיצוב משעשע בתכשיטים אובר-יקרים מתכשיטנים כמו שופארד וH.Stern, האחרון מבין השניים הציג קולקציה מקסימה של תכשיטים בהשראת עליסה בארץ הפלאות.

לסיום, משקפי הלבבות של אורבן אאוטפיטרס אולי לא משקפים יותר את איך שאני רואה את העולם (הוא כבר לא ורוד!) אבל, הייאוש נעשה יותר נוח.

קולורסטיי של רבלון, Scarlet Forever

תמונה

מדהים בעיני איך אנשים מגיבים לפעמים לצבע כזה או אחר בדרכים ובעוצמות לא צפויות, בין אם הלובש/ת מסכימ/ה לקבל את הנחת היסוד לגביו ובין אם לא.

לפני כמה חודשים, כשעבדתי בתור פקידת קבלה אחד המנהלים הפתיע אותי כשהוא עבר לידי ואמר שלום ואז חזר על עקבותיו. "אני יכול להגיד לך משהו?" עניתי כן בחשש כי ידעתי ששום דבר טוב כבר לא יצא מזה. "האודם שלך לא מתאים למקום העבודה. הוא פרובוקטיבי מדי".

למרות שהייתי בהלם, הצלחתי לענות לו ולהגיד שמקום שמתגאה בקשר שלו עם האמנויות לא יכול להרשות לעצמו להתעלם מעולם האופנה ולזלזל בו (!) ושאני אשקול אם אני רוצה להמשיך לעבוד שם. הוא הלך ואני בכיתי. הרבה. מה ששמעתי ממנו די הגעיל אותי.

אז מה היה לנו? בחורה בת עשרים פלוס שעבורה אודם אדום זה אופנה גבוהה, וגבר אחד, די טרחן, שחשב מחשבה מלוכלכת על עובדת צעירה ממנו בהרבה והחליט לחלוק, למרות חוקים נגד הטרדה מינית. אני מניחה שמה שאני מנסה להגיד, זה שאי אפשר לשלוט במה שאנשים חושבים, מדמיינים וחשים לגבי מה שאתה לובש, או שם עליך. באיזשהו מקום, זה המחיר שיש לשלם עבור לא פחות ולא יותר מחופש אמנותי מוחלט. בסוף היום אגב, הוא חזר ואמר לי שאני יכולה לשים איזה אודם שאני רוצה.

Dress up/ Dress Down

כל מי שמכיר אותי יודע שאני רומנטיקנית חסרת תקנה, אמנם כזו עם אג'נדה פמיניסטית אבל עדיין.
כזו שמאמינה בלב שלם שסיפור אהבה כמו זה בסרטו של גארי מרשל "אישה יפה" (1990) הוא לא רק אפשרי אלא סביר בהחלט. בביקורי האחרון ב-Forever 21 (ההיררכיה היא כדלקמן: עלייה לרגל: טופשופ, אמריקן אפרל ו-H&M, ביקור- כל השאר ובמיוחד: קסטרו, זארה, פול אנד בר) נתקלתי בשמלה  מקסימה בצבע ורוד עתיק ונקודות שהזכירה לי את הסרט, ובמיוחד את השמלה  שג'וליה רוברטס לבשה  לסצנה של משחק הפולו, ויכולה לשמש כדוגמא מעולה להסביר מה זה Dress Up/Dress Down.
 
העיקרון הוא שכל מראה אפשר לשדרג או לפשט, אם באמצעות אבזור, או באמצעות הבגדים עצמם- הארוך, הבד והגזרה ומה שהם אומרים (רק אם מקשיבים ממש טוב). הגרסא שג'וליה רוברטס לובשת בתמונה היא כמובן הגרסה המשודרגת, או המפוארת יותר.השמלה החומה עם הנקודות הלבנות באורך מקסי היא מקסימה  לחלוטין, אבל אלו הפרטים הקטנים שעושים מראה למושלם, ובמקרה זה גם קלאסי. עגילי הפנינה, הכפפות, נעלי העקב הלבנות, החגורה שמדגישה את המותן, והכובע  רחב השוליים שהפס בו תואם לשמלה (בדרך כלל אני נגד התאמת  יתר, למעשה לא רק נגד אלא אלרגית. כאן זה עובד) חברו ביחד ליצירת מראה איקוני.
למעצבת התלבושות של הסרט אגב קוראים מרילין ואנס ועיון קצר בIMBD  מגלה שאין סרטים באותה מידה של הצלחה בקרדיטים שלה כמעצבת,  ושאחר כך פנתה לתחום ההפקה.

 

 הגרסה שלי היא קצת יותר קלילה ומתאימה ליום-יום (כלומר, אם היום-יום שלי היה פיקניק מתמשך). האורך הופך את השמלה ליותר מתאימה ליום, ולפחות פורמאלית, והמראה כולו הוא לגבי במחירים ברי השגה-
שמלה, Forever 21, 80 ₪,
כובע קש, H&M, 40 ₪,
עגילי פנינה, אקססורייז לונדון, כ-50 ₪ (למס' זוגות בגדלים שונים)
פשוט, קליל וכיפי.
 

אבק פיות

כבר כמה חודשים טובים שאני שמה לב בחנויות ובאתרי האופנה השונים לעדנה המחודשת לה זוכה צווארון הפיטר פן. מדובר בצווארון שטוח עם פינות מעוגלות שקרוי על שם צווארון התלבושת של השחקנית מוד אדאמס בתפקידה התיאטרוני כפיטר פן (1905). הצווארון מקושר במיוחד לשמלות של ילדות.

 רק הולם לאור העובדה שבימינו ילדות מנסות לגדול כמה שיותר מהר, שאנחנו שכבר בגרנו (או בתהליכים ברגעים אלו ממש), נשתוקק לחזור לילדות, ויש משהו בטרנד של צווארון הפיטר פן המאפשר לעשות זאת. חזרה לתמימות, חזרה לזמנים פחות מורכבים בהן המחויבות היחידה הייתה ללכת לבית הספר ולזמנים בהם לא היה יותר סבטקסט מטקסט.


אספתי עבור הפוסט כמה דוגמאות מקסימות שמדגימות איך לאמץ את הטרנד, החל מפריטים מהארון שלי וכלה באלכסה צ׳אנג המדהימה, "it girl" אמריקאית שבעיני היא אחת האחראיות להצלחה של הסגנון.

אז אם אתן, כמוני, בקטע- עוטו על סניף הH&M הרוב אליכן לאינטרפטציות זולות ומגוונות. אם אתן רוצות להנות מהטרנד אבל לא להשקיע יותר מדי- אפשר לקנות חולצה קצרה ולשים אותה מתחת לשמלות, סוודרים, או חולצות ארוכות מכופתרות- ותקבלו מראות שונים בקלות, וללא השקעה כספית מיותרת.

אקססוריז מאפשרים נגיעה מינמלית של אבק פיות גם הם- מגוון של שרשראות פיטר פן מציפות את האינטרנט- בין אם ברשתות האופנה המובילות ובין אם באתרי עשה זאת בעצמך, מהאהרד קור- זו של לואי ויטון, עד לשרשראות צווארוני פנינים, פאייטים, או בד לבן פשוט, מתוק ומומלץ. 


Indian Routes

מוקדש לליאת, שתמיד קוראת 🙂

 

בנוגע לטרנדים, אני חייבת להודות שאני תמיד שואלת את עצמי מה בא קודם? החשק שלי לסוג מסוים של אופנה, סגנון או בד או העובדה שהם מופיעים במגזינים ובטלויזיה, ושפתאום יש אותם במגוון רחב ובפרשנויות שונות בכל החנויות. התשובה, שאני גונבת ללא בושה מהארי פוטר, היא ״למעגל אין לא סוף ולא התחלה״.

אני מתכוונת לכך שאני חושבת ששני הכוחות מזינים זה את זה.

אני כבר כמה שבועות טובים מצלמת אופנה עם השפעות אינדיאניות והדפסים אצטקיים. וככל שחשבתי על זה יותר ככה מצאתי עוד ועוד פריטים בארון… בגדים ששזורים בהם בדים, הדפסים גיאומטריים, מוקסינים נוצות ופרנזים. אין ספק שהמקור עצמו מורכב יותר וראוי למחקר הרבה יותר מעמיק…אבל בינתיים, אפשר להתנחם בבשורה שעוד ועוד בגדים ותכשיטים עם נגיעות אינדיאניות מופיעים בחנויות, ושאם משכילים לשלב אותם בסגנונות אחרים אז אפשר לשמר משהו מהרוח האינדיאנית אבל לא להיראות בדיוק כמו פוקהונטס. כמו תמיד, החוכמה בטרנדים היא לוודא שמשלבים רק פריט אחד בתלבושת. מיטיבי לכת יכולים להסתכן בשניים…