קולורסטיי של רבלון, Scarlet Forever

מדהים בעיני איך אנשים מגיבים לפעמים לצבע כזה או אחר בדרכים ובעוצמות לא צפויות, בין אם הלובש/ת מסכימ/ה לקבל את הנחת היסוד לגביו ובין אם לא.

לפני כמה חודשים, כשעבדתי בתור פקידת קבלה אחד המנהלים הפתיע אותי כשהוא עבר לידי ואמר שלום ואז חזר על עקבותיו. "אני יכול להגיד לך משהו?" עניתי כן בחשש כי ידעתי ששום דבר טוב כבר לא יצא מזה. "האודם שלך לא מתאים למקום העבודה. הוא פרובוקטיבי מדי".

למרות שהייתי בהלם, הצלחתי לענות לו ולהגיד שמקום שמתגאה בקשר שלו עם האמנויות לא יכול להרשות לעצמו להתעלם מעולם האופנה ולזלזל בו (!) ושאני אשקול אם אני רוצה להמשיך לעבוד שם. הוא הלך ואני בכיתי. הרבה. מה ששמעתי ממנו די הגעיל אותי.

אז מה היה לנו? בחורה בת עשרים פלוס שעבורה אודם אדום זה אופנה גבוהה, וגבר אחד, די טרחן, שחשב מחשבה מלוכלכת על עובדת צעירה ממנו בהרבה והחליט לחלוק, למרות חוקים נגד הטרדה מינית. אני מניחה שמה שאני מנסה להגיד, זה שאי אפשר לשלוט במה שאנשים חושבים, מדמיינים וחשים לגבי מה שאתה לובש, או שם עליך. באיזשהו מקום, זה המחיר שיש לשלם עבור לא פחות ולא יותר מחופש אמנותי מוחלט. בסוף היום אגב, הוא חזר ואמר לי שאני יכולה לשים איזה אודם שאני רוצה.